פרשת עמנואל

בעתירה שהוגשה בענין נטען כי, מזה שנים רבות, למעלה מעשרים שנה, קיים בעמנואל בית ספר “בית יעקב”, שכיום מנוהל על ידי הגברת רבקה שטרן.

במהלך השנים, שֵרֵת בית הספר את כלל הציבור בעמנואל, שמורכב ברובו הגדול התושבים “ספרדים”, בני עדות המזרח, ומתושבים “אשכנזיים” שברובם משתייכים לזרם החסידי שביהדות האשכנזית.

לא אחת, עשו אנשים מבני הציבור האשכנזי בעמנואל שימוש פסול, פוליטי בעיקרו,  וניצלו את שליטתם על משאבי בית הספר כדי לנהל מאבקים בציבור ה”ספרדי” על גב הילדות הקטנות הלומדות בבית הספר. לא אחת, שיתפו המנהל וצוות בית הספר פעולה עם מהלכים פסולים אלה.

כך, למשל, הועלו במהלך השנים טענות שווא בדבר תלמידות “ספרדיות” שזקוקות, כביכול, לטיפול פסיכולוגי שלסוף התברר שאין בו כל צורך.

בנוסף, הועלו טענות כנגד בנות “ספרדיות” המתקשות, כביכול, בלימודיהן, על אף שהמבחנים והמציאות הראו נתונים שונים לחלוטין.

כמו כן הועלו טענות בדבר אי עמידתן, כביכול, של בנות “ספרדיות” בתקנון בית הספר, דבר שהיה מופרך לחלוטין.

יחס משפיל זה נועד, לכאורה, לבסס את שליטת ההנהלה על הציבור הספרדי, המהווה את רוב מניינו ובניינו של הציבור בעמנואל, וליצור יחסי תלות וכפיפות בין הציבור ה”ספרדי” הנשלט לבין הציבור האשכנזי השולט על הנהלת בית הספר.

היה זה בקיץ של שנת תשס”ז, שהוחלט ליצור הפרדה בבית הספר בשנה”ל תשס”ח: התלמידות האשכנזיות הושמו בכיתות לימוד נפרדות, ומבנה בית הספר נחצה לשנים, כאשר באמצעו הוקמו גדרות הפרדה, וכניסות נפרדות ל”אשכנזיות” ו”ספרדיות”.

התלמידות האשכנזיות מוקמו במתחם העליון של שטח של בית הספר, ואילו המתחם התחתון יועד לבנות הספרדיות.

אם לא די בכך, הוקמו גדרות הפרדה שחוסמות הרמטית את המעבר בין שני “אגפי” בית הספר.

לאורך הגדרות נמתחו יריעות בד, למען לא תוכלנה, חס וחלילה, בנות האגף ה”אשכנזי” לצפות בבנות האגף ה”ספרדי”.

יתר על כן: לבנות האגף ה”אשכנזי” נקבעו שעות הפסקה שונות מאלה של האגף ה”ספרדי”, וניתנה לתלמידות הוראה להימנע מיצירת מגע עם בנות האגף ה”ספרדי”.

גם שעת תחילת הלימודים וסיומם בשני אגפי בית הספר נקבעו לזמנים שונים כדי שתלמידות האגף ה”אשכנזי” לא תיתקלנה, חס וחלילה, בבנות האגף ה”ספרדי” בבואן ובצאתן.

גם תלבושת בית הספר, שקיימת בו למן היווסדו, הוחלפה ונקבעה תלבושת אחידה חדשה לבנות האגף ה”אשכנזי” על מנת להבדיל אותן מבנות האגף ה”מזרחי”.

מספר ימים לאחר ששודרה כתבה על בית הספר בחדשות הערוץ השני, כינסה המנהלת את בנות הכיתות הבוגרות בבית הספר והסבירה להן שאותם אנשים שהביאו את התקשורת לעיר “אינם אנשים טובים ואינם יהודים אמיתיים”. היא הסבירה לבנות שמה שרואות עיניהן אינו אפליה אלא “הפרדה שנעשתה לטובתן-שלהן”.

באותו יום אף שלחה המנהלת, גב’ שטרן, את כל בנות הספר, קטנות כגדולות לביתן, מצוידות במכתב אישי המופנה להורי הבנות. במכתבה דורשת המנהלת ששני הורי התלמידה יחתמו על המכתב.

למרות הפרדה בוטה זו, דווחו כלל תלמידי שני האגפים – הן ה”אשכנזי” והן ה”ספרדי” למשרד החינוך כאילו מדובר בבית ספר אחד, למרות שבמציאות קיימת הפרדה ברורה בין שני חלקיו.

על מנת להתנער מאפליה עדתית משפילה זו, ניסו מספר הורים בעמנואל להקים בית ספר חדש, שיהיה פתוח לכלל הציבור, ללא הבדל עדה ומוצא, אך לחצים גדולים וכבדים שהופעלו על הורים שביקשו לשלוח בנותיהן לבית הספר החדש סיכלו את הקמתו.

בדין ישבו השופטים אדמונד לוי, עדנה ארבל וחנן מלצר, שקבעו בפסק דינם שניתן ב6.8.09 כי,

אכן, יש הגורסים – וכך טען הבודק החיצוני, עו”ד בס – כי ישנם מאפיינים התנהגותיים, תרבותיים ועדתיים המפלים מגזר פלוני, אך מהווים חלק אינהרנטי מתפיסת עולמם הדתית של מגזרים שונים. רוצה לומר, בהתנגשותן של שתי הזכויות – הזכות לחינוך מגזרי והזכות לשוויון – ישנם מאפיינים הנדרשים לצורך שימור עולם הערכים של הזכות האחת, אך המתנגשים עם הזכות האחרת. לצורך כך עלינו לפנות לאיזון בין הזכויות המתנגשות.  (סעיף 21 לפסק דינו של השופט לוי)

השופט לוי דן בסוגיה זו, וקבע:

מכל האמור עולה, כי מוסד חינוכי רשאי לקיים מגמה ייחודית במסגרתה יילמדו אורחות הדת ותפיסת העולם של קהילה פלונית. כך גם רשאי המוסד לקבוע כללי התנהגות רלוונטיים לתלמידי מגמה, לצורך הטמעת תכני הלימוד הנלמדים במסגרתה. ברם, על המוסד לאפשר לכל תלמיד העומד בתנאי הסף הרלוונטיים, והמבקש לאמץ את אורח החיים הנלווה לכך, ללמוד במגמה בה הוא חפץ. ומעל לכל, ברי, כי אין בשיוכו העדתי של תלמיד כדי להוות תנאי רלוונטי לקבלתו למגמה פלונית, ואין ביצירת הפרדה בתוך מוסד לימודי אחד – באמצעות הפרדתם של תלמידים לאורך כל שעות הלימודים, הנהגת תלבושת אחידה שונה, הפרדת חדר המורים, וגביית כספים עודפת – משום אמצעי רלוונטי לתכלית לימודיהם של תלמידים. מוסד החינוך רשאי להבחין בין תלמידי המגמות אך לצורך לימודים של תכנים מיוחדים לאותן המגמות בלבד, ועל שגרת הלימודים וכללי בית-הספר להיות משותפים לכלל הלומדים במוסד לאורך כל שעות הלימודים. (סעיף 24 דינו של השופט לוי)

את דבריו סיים בהחלטה הקובעת כי האחריות לאפליה מוטלת על משרד החינוך ומרכז החינוך העצמאי:

בית-הספר “בית-יעקב” ומרכז החינוך העצמאי פגעו, אפוא, בזכותן של התלמידות הספרדיות לשוויון, ובכך חרגו מהאיזון החוקתי שבין הזכויות הנוגעות בדבר. משרד החינוך חרג מסמכותו שעה שנמנע מלהפעיל את האמצעים העומדים לרשותו לצורך מניעת האפליה האמורה.

אי-לכך, אציע לחבריי כי נעשה את הצו על-תנאי מוחלט, ונורה למרכז החינוך העצמאי להסיר כל סממן, פורמאלי ומהותי כאחד, של תופעת האפליה אשר רווחה בבית הספר. עוד נורה למשרד החינוך, כי ככל שימצא כי מרכז החינוך העצמאי אינו מקיים הוראה זו, עליו לנקוט את כל האמצעים החוקיים לתיקון המצב, לרבות שלילת רישיונו של בית הספר ועצירת תקצובו . (סעיף 29 לפסק דינו של השופט לוי(

שני חברי ההרכב הנוספים, השופטת עדנה ארבל והשופט חנן מלצר, הצטרפו לפסק דינו של השופט לוי והוסיפו הערות משלימות.

בעקבות פסק הדין החליטה הנהלת מרכז החינוך העצמאי לאחד את המגמות, אולם החלטתה נתקלה בהתנגדות מצד ההורים. הוריהן של 74 תלמידות “המגמה החסידית” העבירו את בנותיהן ללמוד ב”בית ספר פיראטי” (כלשון בג”צ), במבנים שונים ברחבי עמנואל. כיוון שכיתות “המגמה החסידית” בבית הספר “בית יעקב” נותרו נעולות וריקות, לא התאפשר למשרד החינוך לוודא כי הכיתות אכן אוחדו, וכי התלמידות מקיימות שגרת לימודים משותפת. בעקבות זאת דרש משרד החינוך ממנהלת בית הספר ומהמועצה המקומית לאכוף את חוק חינוך חובה, המחייב ביקור סדיר במוסד חינוכי, ולשגר מכתבי התראה להורים, אך נתקל בסירוב. בצעד חריג הגיש משרד החינוך בתחילת חודש מרץ 2010 תלונה במשטרה נגד הורי התלמידות, בגין הפרת חוק חינוך חובה. שבועיים לאחר מכן הוציא משרד החינוך צו סגירה לבית הספר הפיראטי.

במקביל, החלו העותרים בדצמבר 2009 בהליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט, לאחר שלטענתם משרד החינוך, מועצה מקומית עמנואל ומרכז החינוך העצמאי הפרו את פסק הדין. ב-7 באפריל 2010 פסק בג”צ בבקשה של העותרים להפעלת עיצומים מכוח פקודת בזיון בית משפט, וקבע כי על מרכז החינוך העצמאי יוטל קנס של 5,000 ש”ח ליום, עד שיקוימו הוראות פסק הדין, ושעל הורי התלמידות להתייצב לדיון שבו יסביר כל הורה מדוע אין לראות בו כמסייע בהפרתו של פסק הדין וכמואשם בביזיון בית המשפט, כך שיכפה במאסר או בקנס לציות לו. גם מורות בית הספר הוזמנו לדיון.‏ בג”צ גם ציין כי הפעלת בית ספר ללא רישיון היא עבירה על חוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ”ט-1969.

ב-17 במאי 2010 דן בג”צ שוב בבקשה, כנגד המשיבים בכל הדיונים הקודמים (משרד החינוך, מרכז החינוך העצמאי ומועצה מקומית עמנואל), שאליהם צורפו הורי התלמידות (לפי רשימה חסויה) ומורות בבית הספר (לפי רשימה חסויה). בדיון נשמעו גם דבריו של בא כוח ההורים, עו”ד מרדכי גרין, שטען כי ההורים אינם יכולים להיות מוחזקים כמי שהפרו את הוראות פסק הדין, או סייעו בהפרתו, ושל אחד מנציגי ההורים, שטען שההפרדה אינה נובעת מטעמים עדתיים, אלא משיקולים שבדת. בג”צ קבע כי:

התמונה הנגלית לפנינו היא של אי-קיום פסק דין. הסממנים הפיזיים, המפרידים בין שני אגפיו של בית הספר ואשר פילגו, באופן מנקר עיניים, בין התלמידות – אכן הוסרו (רובם – כבר לאחר שהוצא צו על תנאי בעתירה, ועוד לפני פסק הדין). אבל ההפרדה המהותית, שתוצאתה הפרדה בין “בנות אשכנזיות” לבין “בנות ספרדיות” נותרה בעינה, ומשיב 3 [מרכז החינוך העצמאי], יחד עם הורי התלמידות ב”מגמה החסידית”, נחזים כמי שפועלים בכל דרך על מנת להבטיח כי פסק הדין – כלשונו וכרוחו – לא ימומש.‏

בהתאם לכך נפסק שהקנס המוטל על מרכז החינוך העצמאי יוגדל ל-10,000 ש”ח ליום, עד שיקוימו הוראות פסק הדין. כל אחד מן ההורים נדרש להצהיר כי ישלח את בתו ללימודים בבית הספר, אף לאחר איחוד המגמות, ולעשות זאת בפועל, ואם לא יעשה כן, ישא בקנס בסכום של 200 ש”ח ליום (ולזוג הורים – 400 ש”ח), עד שיחדל מהפרת פסק הדין. כן הוזהרו ההורים שאם ימשיכו בהפרת פסק הדין, ישקול בית המשפט הוצאת צווי מאסר נגדם.

בעקבות זאת הודיעו ההורים, כי הם שוקלים לעזוב את עמנואל ולעבור למקומות אחרים, אם לא תהיה להם אפשרות לבחור בעצמם את המסגרת החינוכית לבנותיהם.‏ בנוסף, דרשו ההורים לקבל רישיון להקמת מוסד פטור בעיר, או לחלופין לאפשר להם לשלוח את בנותיהם למוסד מחוץ לעמנואל, אך בקשותיהם נדחו. בסוף חודש מאי נשלחו התלמידות ללמוד במבנה בית הספר “בית מלכה” של חסידות בעלז בבני ברק, אך הלימודים הופסקו ביום המחרת, בעקבות מסר שהעביר משרד החינוך להנהלת בית הספר, לפיו המשך החזקת התלמידות מעמנואל יעמיד בסכנה את רישיון המוסד.‏

ב-15 ביוני 2010 הוסיף בג”צ לדון בנושא, ציין כי מרכז החינוך העצמאי הצהיר שהוא נכון לקיים את הוראות פסק הדין (הודעה זו הפסיקה את צמיחת הקנס שהוטל על מרכז החינוך העצמאי, והצטבר עד למועד זה ל-200,000 ש”ח‏) כיוון שמימוש הצהרה זו סוכל על ידי ההורים, שסירבו לשלוח את בנותיהם לבית הספר, החליט בג”צ על החרפת העיצומים כנגד ההורים, וקבע שהורה שלא יצהיר כי ישלח את בתו ללימודים בבית הספר, אף לאחר איחוד המגמות, ואכן יעשה זאת בפועל, יישלח לשבועיים מאסר.

הורי התלמידות לא נענו לדרישת בג”צ, וב-17 ביוני הורה בג”צ על הפעלת המאסרים.‏ בשל כך הגישו העותרים צו עיכוב ביצוע של מאסר ההורים, לצורך מיצוי הליכי פשרה והסדר “שהתגברו ביתר שאת בשעות האחרונות ממש”, אולם דווקא בא כוח ההורים השיב כי נימוקיהם של העותרים לדחייה הם “פרי דמיונם בלבד”, הואיל ו”אין שום מגעים מכל סוג שהוא בין ההורים לעותרים”. עקב כך הודיע בית המשפט בהחלטתו: “התכוונו לשקול באהדה את בקשת העותרים לדחיית מאסרם של ההורים-המפרים על מנת לאפשר מיצוי הניסיונות למימוש פסק-הדין בדרכי שלום, אולם עמדת בא-כוחם היא כי “ההורים ערוכים לקיום המאסרים”.

ב-17 ביוני  2010, בהתאם להוראת בג”צ, התייצבו למאסר 35 גברים, שנשלחו לכלא. שני גברים ו-22 נשים לא התייצבו למאסר.‏ ב-20 ביוני דחה בג”צ את ביצוע צווי המאסר לאימהות. ב-22 ביוני פטר בג”צ 13 מהאמהות ממאסר, על פי בקשת שירותי הרווחה, והחליט כי שאר תשע האמהות יישלחו לכלא לאחר שחרור בעליהן ממאסר.‏ החלטה זו לא יצאה לפועל לאור העובדה שטרם הגיע מועד המאסר בוטל הצו.

ב-27 ביוני 2010 הציגו ההורים בפני בית המשפט פשרה שעיקרה הוא שבשלושת ימי הלימודים האחרונים שנותרו עד לסיום שנת הלימודים יתקיימו בעמנואל ימי עיון משותפים לבנות בית הספר בעיר (המגמה החסידית, הכללית), בהשתתפות גדולי הרבנים והמרצים מכל העדות, כדי לקרב את הלבבות, ובמהלך החופשה יקיימו הצדדים דיונים באשר לשנת הלימודים הבאה. משרד החינוך נדרש למסור לבג”צ דיווח, עד 25 באוגוסט 2010, על תוצאות מאמצי הפיוס. החלטה זו נתקבלה לאחר שהוצג בבית המשפט מכתב משותף בשם מרן הראש”ל הגאון הרב עובדיה יוסף והאדמו”ר מסלונים. ההצעה התקבלה על ידי שופטי בג”צ אשר ציינו בהחלטתם את עמדת הפרקליטות הרואה בה כקיום פסק הדין והאסירים שוחררו לביתם.

פסק הדין המלא>>

העתירה שהוגשה>>

החלטות עיקריות בבקשה לביזיון בית המשפט:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן